אמנם עיתון זה עוסק כעיקרון בנושאים דתיים ואנושיים בזיקה לציבור החוזרים בתשובה, אך ממה שראיתי וקראתי אתם גם עוסקים בנושאים כלל ישראליים כחלק ממגמה ורצון לצאת מהמגמה הסקטורילית המשרתת ציבור זה או אחר אל מגמה אנושית ויהודית שרואה בכל אחר שהוא, ראוי להתיחסות. אי לכך רציתי לכתוב מכתב אל חברי היוצאים בשאילה דרככם.
אל ציבור היוצאים:
אני בא מתוך נקודת ההנחה הכי בסיסית ומתבקשת שההבנה והתייחסות אלינו בציבור החרדי לוקה בחוסר במקרה הטוב , ובמקרה הפחות טוב לוקה בסוג של עיוורון וחוסר רצון לקחת אחריות על הנזקים שציבור זה עולל לנו. ובהתאם לכך השיח שאני מבקש ליצור חייב להיות נעדר ביקורת דתית שיפוטית. אינני יודע אם כל אחד מאיתנו שעזב את העולם החרדי חש זאת, אך רבים מאיתנו שנטשו ,הם נטשו בלהט גדול של רצון לתקן את העולם, ואם לא זה, אז לכל הפחות רצון לפרוק את הכבלים והמחנק החרדיים בכדי לתת לנפש ביטוי ודרור. זר לא יבין זאת אבל רבים מאיתנו חשו בתחושת חירות עמוקה בשעה שהם עשו את צעדיהם הראשונים בעולם החילוני. עולם חדש ומפתיע התגלה לנו. עולם של ידע ותובנות מרעננות, עולם שבו כביכול יש מקום לשונה, מרחב פעולה לאינדווינדואל . פתאום גילינו באיזה שהוא ספר את המחשבות הכי כמוסות שלנו, שלא העזנו לעלות על שפתינו. גילינו את עולם הרגשות, עולם שבו מותר לבכות, מותר לחבק ולדבר על חולשות. את התפיסות צרות האופק שהכרנו, שנאת האדם והשונה, כפייה של ערכים ומנהגים שאינם מתקבלים על הדעת כביכול זרקנו מאחרינו. הבטחנו לעצמינו שיותר לא יוליכו אותנו שולל. אמרנו לעצמינו שניצור משהו חדש, שנהפוך עצמינו לאנשים בריאים וחזקים בעלי כושר ללמוד ולעשות תוך ראייה מפוקחת של המציאות ללא מדוחי שווא. אמרנו גם שנהיה אנשים טובים יותר, שלא כחברה שממנה באנו שראינו בה כל כך הרבה רוע באמתלאות שונות ומשונות.
ואמנם הכרזה זו כשלעצמה היא רבת עוצמה, שכן למרות שיגידו אנשים מהציבור החרדי ששוחד חומרי גדול קיבלנו בכדי לעשות צעדים אלו, כמאמר חז"ל לא עבדו ישראל... ועוד כל מיני קלישאות כאילו ואחרים.אלא שאחרי הכל היה לנו אומץ לקום ולעשות שינוי רדיקלי ,וכל זאת כי הפסקנו להאמין בכל מה שמכרו לנו. ואין שום שוחד שיוכל לכפר על תחושת היציבות והביטחון שהדת נותנת. או תחושות המהוגנות והריצוי שאתה מקבל בשעה שאתה עושה את מה שחונכת עליו מנעוריך.
צער וכאב עברו רבים מאיתנו , ואינני לוקח בחשבון את ההתייחסות של בני משפחותינו כלפינו, הניכור, הרדיפות, המלחמות ועוד. אלא מתכוון אני לצערה של הנפש שאיבדה את כל מה שיש לה, את כל הבסיס שעליה היא עמדה במשך שנים רבות, את המשמעות הגדולה של הקיום שנלקחה מאיתנו. רבים מאיתנו זועזעו עמוקות לגלות שאין פשר לחייהם, חווית הכיאוטיות הזדחלה לכל תחום מתחומי החיים. שכן ברגע שאתה עובר תהליך נוקב של חשיפת אמת כל שהיא אין לדבר סוף, אתה מדלג מערעור לערעור , והדברים שהם הכי טריוויאליים לאדם הממוצע בעיניך אין להם שחר. ומי שלא טעם את כאב השקיעה בתוך האני כמו שטעמו רבים מאיתנו, את הכאב של התובנות הללו שאין מצע אידיאולוגי שיכול לחמם אותך, לא יבין את נפשו של היוצא שנעקרה ממקומה.
גם העולם החילוני לא בדיוק חיכה לנו בזרועות פתוחות, וגם אם הוא היה מצפה לנו, מה הוא היה יכול להועיל לנו כלפי מהותם של הדברים, כלפי היסודות המאוד מסוימים שחונכנו עליהם והם נהרסו ללא תקנה. הרי הפונקציות הנפשיות הייחודיות לנו לא מוכרות לעולם הזה. ואינני מדבר על הפערים הגדולים והאיומים בנושאי השכלה בסיסית, תהליכי חיברות מינימאליים ועוד.
הרעיונות הגדולים, האידיאות הגבוהות, פינו את עצמם למסע ארוך ומייגע של הישרדות הנפש, "מחפשים"כיננו את עצמינו, "יוצאי דופן"בעלי אידיאה" , אך למעשה הפכנו לחבורת פריטים בודדים אובדי דרך שמבקשים למצות מעט צוף מהחיים הללו, בכל מחיר, ולו במחיר של פירוק נפשי וערכי. הסכמנו לנגוס בכל שביב של שפיות אנושית מינימאלית ולו בכדי להשיג תועלת עצמית ולו מזערית מהארעיות שאופפת אותנו. ואחד מהדברים החמורים שקרו אותנו, הוא הניכור האנושי הבלתי נתפש שנפלנו אליו. אמנם ככלל העולם המערבי סובל מניכור אנושי ותחושות בדידות שאופפות את הפרט ,אבל אנו כיוצאים בשאילה שעזבנו את החברה שבה נולדנו, ששמטנו את הקרקע מתחת לרגלינו חשים זאת ביתר שאת ביתר עוז. התובנות שסיגלנו לעצמינו בדבר הריק הגדול שבקיום הניעו אותנו יותר מחילוני ממוצע , לכיוון הניהיליזם וההתבהמות. כן, אנחנו מאד חכמים לדקלם רעיונות של פילוסופים דגולים, ציטטות מבריקות מהוגי דעות בעלי שאר רוח. אולי גם התקפה נחמדה על הציבור החרדי, אבל היכן אנחנו? האם לא עלינו אמרה הסופרת "גרטרוד שטיין""אתם דור אבוד אתם"אתם דור אבוד אתם".
ידידי, אני מסופק האם אנחנו יכולים לכנות את עצמינו כחברה או כקבוצה בעלת אידיאולוגיה מסוימת. שכן, ואני אומר זאת על סמך ההיכרות האישית שלי, רבים בנו התופעות בעלי מאפיינים פתולוגיים ברורים אשר כבר אינם שייכים בכלל לתחום האידיאולוגי. דומה שהדגנרציה והניוון שהאשמנו את החברה החרדית שולטת בנו במידה לא פחותה מהם.
כשאני בוחן את החברה הציונית של המאה הקודמת, שרבים ממנה ,כמונו היו חרדים שנטשו את כור מחצבתם, אינני רואה ולו דמיון קל בינינו לביניהם. היו שם אנשים בעלי חזון, שיצרו, כתבו ופעלו לפי מה שהאמינו. ולא רק המנהיגים גדולים והוגי דעות, אלא גם האנשים הפשוטים חיו לפי דרך מסוימת. בצורה כזאת או אחרת הם לקחם אחריות על עתידם וגורלם. אמנם אפשר לחלוק על דרכם גם מבחינה דתית, וגם מבחינה חילונית כמיטב המסורת הפוסט מודרנית שמקעקעת הכל. אבל היו שם אנשים שהיה להם דרך וחזון, הם ניסו ליצור אלטרנטיבה חדשנית ליהדות הגלותית שממנה הם באו. ואילו אנו, האם יש מי מאיתנו שיש לו בשורה? , האם חוץ מלספק את צרכינו, יש בנו כוח ושאר רוח להציע או לכל הפחות לחפש אלטרנטיבה אחרת. מצער הדבר אבל רבים מאיתנו מזמן ויתרו על ערך החיים. הסתמיות שולטת בנו מכל וכל. הזולת הפך בעינינו למקור של הנאה. דיברנו גבוהה על הרדידות הרגשית שקיימת בחברה החרדית, והיכן אנחנו?, האם אנו רואים את הזולת באופן אחר?, האם אנו מוכנים להקריב את מה שאנו בשביל ערך מסויים.
יהיו כאלה שיענו ,תם עידן הערכים האבסולוטיים, אין אמת יחידה והאדם נמצא במלכוד ובחיפוש מתמיד אחר ערכים זמניים. אך בואו נביט על עצמינו מבחינת גהות ובריאות נפשית נטו. הרי שלפי כל חוקרי הנפש למיניהם עברנו תהליך מטלטל מאין כמותו. תהליך של חליצת זהות והתנכרות נפשית למי שהיינו. שלא לדבר על עוד חבטות שספגנו בדרך. ודבר זה כשלעצמו מצריך אותנו לברר עם עצמינו, מה אנחנו עושים בנידון?, האם אנחנו מטפלים בעצמינו? מנסים ליצור לנו חיים בריאים יותר? או שאנו מעמיקים את המחלה שלנו, ויתירה מכך מדביקים זה את זה בכל מה שרע וחלש בנו.
לחלקינו סוגיה זאת, כבר לא קשורה אלינו בלבד אלא לדור העתיד שלנו. איזה עתיד אנו מעניקים לילדים מסכנים אלו?, ילדים אלו שלחלקם יש משפחה או יתירה מכך הורה מהצד השני של המתרס. האם אנחנו ערים לשמות שאנו מחוללים בנפשם. לבלבול ה-זהותי האיום והנורא שאנו משליכים אותם. נכון אנו וילדים אלו נקלענו שלא בטובתנו לסיטואציה כמעט בלתי אפשרית, אבל האם בדקנו מה המינימום שאנו יכולים לעשות בכדי למזער את הנזקים של ילדים אלו. האם אנחנו מעניקים להם חיי שיגרה ויציבות, או שאנו רצים ממסיבה למסיבה בלי לבדוק בכלל את התוצאות של מה שיקרה להם. אין לנו את היכולת לתרץ לעצמינו, עדיין אנחנו לא מגובשים, מה אשמים אנחנו ועוד. שהרי מדובר בשנים הכי קריטיות של ילדים אלו, בשנים שבהם מתעצבת אישיותם לטוב ולרע, ומי כמונו יודעים כמה אפשר להצר את צעדי הנפש עד ללא תקנה בשנים אלו.
קשה לי מאד לומר את זה, אבל אינני יודע היכן ייפגעו ילדים אלו יותר?. האם במסגרות החרדיות שאת טבעם אנחנו יודעים, אבל עדיין יש בהם סוג של סדר, יציבות והמשכיות, או בדרך החיים שלנו שאין אסור ומותר, אין גבולות. מקום שבו הילדים נחשפים להתנהגויות ומעשים שאינם עולים בקנה אחד עם שפיות ויציבות שילדים זקוקים להם. ולא פעם ולא פעמיים יצא לי לשמוע ילדים קטנים מאד שואלים שאלות קיומיות מליאות חשש ובעתה כאילו הם היו מבוגרים שבעי ימים.
נכון שבענו הטפות ודרשות מוסר. ובצדק שונאים אנו נאומים מלאי איום ורושם. אבל בתור אנשים שקיבלנו על עצמינו שלא ישקרו אותנו ולא נשקר את עצמינו יותר, חובה עלינו להביט בתוכנו אל האמת העגומה, ואל העובדה שאיבדנו את דרכינו. אין לנו שום בשורה וחזון להציע, לא לנו ולא לאלה שנמצאים מעבר לגדר ועדיין מתנדנדים האם לעזוב את הדת והציבור החרדי.
אומר זאת בכאב, אבל אין לי אשליה שדרכי או דרכם של רבים מחברי הולכת להיות קלה. אובדן האמונה והערכים היא אבידה שמלווה את היוצא כל חייו, אפשר לראות זאת בשירתו של ח.נ. ביאליק אשר עד יום מותו כתב על עולמו הקודם שנחרב. או במסת הכאב של יהושע בר-יוסף בספרו 'אפיקורוס בעל כורחו'. השבר הזה של אובדן המשמעות, של הפיקחון חסר הרחמים יהיה איתנו כל הזמן. אבל עדיין אני רוצה לחשוב שיש ביכולתנו לעשות משהו בשביל להשיב לנו את האימון בחיים הבסיסיים, לאו דווקא חיי אמונה, אלא חיים שיש בהם מעט מן השפיות וההגינות. חיים בלי הפחד והבהלה הגדולה הזאת, חיים בלי ריצת האמוק לפירור של תענוג שאחר כך נשלם את מחירו. לדעתי ישנם דברים שאסור לנו לעשות, לא מבחינה דתית, אלא מבחינה פסיכולוגית. ישנם דברים שאסור לנו לעשות "כי אין לנו את האשראי הנפשי לעשות אותם". אלו דברים שיעמיקו את הקרע הגדול בנפש שלנו, שבלאו הכי כבר קרועה מספיק. מה הם הדברים הללו?, אינני מתיימר לדעת, לכל אחד יש את קו הגבול של האנושיות שלו שאם הוא חוצה אותה, הוא ניזוק.
אחת מהטענות הקשות שהשמענו על הציבור החרדי, היא שציבור זה לוקה בחוסר אחריות. אם בהבאת ילדים לעולם ללא משאבים כלכליים, אם על ידי יצירת תנאים הגורמים לתהליכים נפשיים קלוקלים. אבל מה איתנו? האם אנחנו בעלי אחריות?, האם אנחנו מוכנים להישיר פנינו מול המראה ולומר: אמנם חיי התחילו ברגל שמאל, אמנם באתי מחברה שנטלה ממני את חירותי, נכון הוא שאינני מוצא את עצמי בחברה החילונית. אבל מה אני עושה בכדי לקחת אחריות על חיי שהם שלי בלבד, הם לא של אף אחד אחר. ואני היחיד שיכול לעצב אותם בצורה כזאת או אחרת. קל מאד להאשים את החברה החרדית בכל תחלואינו ומכאובינו, אבל אם בחרנו להיות אנשים חופשיים, הרי שהכלל הראשון של איש חפשי "היה אחראי למעשיך אתה".