כל הרעם הגדול שיצא השבוע בשם "מהפיכת הכשרות"יסתיים בקול דממה דקה. וכל זאת משום שהבעיות העיקריות של הכשרות לא נדונו שם ולא הותאמו להם תיקונים. נכון אמנם שאי תלותו של המשגיח במושגח חשובה מאוד אך בסיטואציה הישראלית היא איננה היחידה ואפילו לא העיקרית. בנט – איש כלכלה שעולם הדת והכשרות נפתח לפניו לפני תקופה קצרה בלבד, אינו יכול להוביל שינוי אמיתי בבעיית הכשרות בישראל. גם הרב לאו – שעיקר התבלטותו היתה בעניינים תיאורטיים והומניסטים ואשר בעירו מודיעין מחלקת הכשרות לא היתה מהזוהרות בישראל, איננו המוביל הדתי והמקצועי בנושא וכך אמורים הדברים על צרכן הכשרות הממוצע ששמו הרב אליהו בן דהן. מהפיכה אמיתית בכשרות היתה צריכה להקיף מספר נושאים, לשנות ארגונית מספר דברים ולהעמיד בראשה את הטובים שברבני הכשרות בארץ, שחלקם אפילו מכהנים ברבנויות , אבל זה לא נעשה וחבל.
מערכת הכשרות היהודית התנהלה מזה אלפי שנה ללא צווחות אימה וללא בעיות כפי שזה קורה בשישים וחמש שנות המדינה. כיום בחו"ל קיימות מערכות כשרות – מהודרות יותר ומהודרות פחות, אך יציבות יותר משל רוב הרבנויות בארץ. הבעיה בישראל איננה רק תלותו של המשגיח במושגח. עצם קיומו של החוק הכופה את הכשר הרבנות המקומית ורק אח"כ הזכות להוסיף הכשר אחר, הוא מכשול בפני עצמו. הבעיות העיקריות של כשרויות הרבנויות נעוצות בקיומן של רבנויות רבות ללא משגיחים יראי מים ואף לא דתיים , קיימות רבנויות רבות ללא רבים יראי שמים אלא כאלה שנבחרו ע"י מחטף פוליטי זה או אחר, וחלקם הם אף משום כך מושחתים ואף חילוניים ממש. במיוחד אמורים הדברים ברבנויות האזוריות , ששם רב מנין הרבנים ממספר הישובים משום המנויים הלא פרופורציונאליים. ולכן יצרן שמפעלו נמצא באותם אזורים נצרך להביא עוד הכשר מעל הכשר הרבנות המקומית או האזורית , דבר שמייקר את המוצר בעוד שלא פעם מדובר גם במשגיח אחד למספר הכשרים. ביטול חובת רבנות האזור של היצרן על היצרן היתה מביאה לכך שכל יצרן היה בוחר באמת את ההכשר הטוב ביותר ומגיע בקלות לציבור יעד גדול מבלי לשלם לעוד רבנות קטנה שקיימת רק על הנייר. אבל בנט, לאו ובן דהן אינם מוכנים ללכת לקראת מהפיכה אלא רק לקראת "שינוי קוסמטי". כשבודקים מעשית את המצב מגלים שגלל החוק הקיים – המאלץ יצרן לקחת את רבנות אזורו או ישובו כחובה מלכתחילה , הרי שנוצר מצב בו לא מעט רבנויות חיות על חשבון ההשגחה הנוספת של הבד"ץ ומנגד בדצ"ים לא יוצלחים חיים על חשבון הרבנויות המוצלחות יותר. ביטול חוק החובה הזה יבטל את הטפיליות הזו וההכשר הטוב יבחר ע"י היצרן. אם משרד הדתות היה חושב היטב על מהפיכה ארגונית הרי שהכל היה מתוקן הרבה יותר טוב וביעילות אמיתית.
כשבודקים מיהן הרבנויות הטובות מגלים שהבעיה איננה רק תלותו של המשגיח במושגח – תלות הקיימת בכל המדינה (אולי להוציא רחובות ששם הרב רובין כבר פתר את הבעיה בהקמת חברת כוח אדם). הרבנויות המובילות הן רחובות , ירושלים , צפת וחדרה וכמובן מערכת הכשרות של הרב משה לייב לנדא בבני ברק (שהיא לא רק בד"ץ אלא גם רבנות עיר). המשותף לכל אותן רבנויות הוא בעומדים בראשה – רבני כשרות יראי שמים ומקצועיים וקיומן של קהילות חרדיות ודתיות המספקות קהל משגיחים דתי וחרדי ירא שמים שממנו באים משגיחיו שמתעמתים לא פעם עם מושגחיהם, גם אם משכורתם באה מאותם מושגחים באופן ישיר. מנגד, גם אם חברת כוח אדם תשלם למשגיחים ויתלו בפתח העסק עשרה כוכבי מגן דוד אך הרבנים והמשגיחים שם יהיו בדרג דתי ומקצועי נמוך הרי שכשרות אמיתית לא תהיה שם. לא פעם נתלית מודעה בפתח מסעדה בישוב רחוק ועזוב שעלייה רשום "מהדרין מן המהדרין"אך הלקוח לא יכנס אליה אלא יעדיף לאכול ב"כשרות רגילה"בעיר כמו צפת או רחובות. ישנן בכלל מועצות דתיות ואזוריות שעדיף לפרקן ולהעביר את צרכניהם למועצה דתית גדולה יותר, כדי לפתור את בעיית הזלזול והחוסר מקצועיות בכשרות, לא מעט משום חיסרון בכוח אדם דתי ומקצועי. על הבעיות הללו לא שמו ליבם האדונים בנט, לאו ובן דהן ובעצם כמעט ולא שינו מאומה. השינוי שלהם יביא אולי להטיב עם הכשרות במקומות ובישובים ששם היא היתה בלאוו הכי טובה יותר אבל בשאר הישובים לא ישתנה דבר וצרכני הבדצי"ם ימשיכו להזמינם כמהודרים והכפילות והיוקר ימשיכן אף הם להתקיים כמלפנים.
הייתי חפץ לדעת מדוע לא ישבו ע"י "שולחן הכבוד"של בנט – לאו – בן דהן רבני כשרות ידועים וטובים כמו הרב אברהם רובין מרחובות , הרב בורשטיין מי"ם, הרב משה לייב לנדא מבני ברק , הרב ביסטריצקי מצפת והרב דוד ורנר מחדרה?...